אחד הנושאים המשפטיים הטעונים ביותר שיש וכן אחד הנושאים הכי חשובים שאנחנו מכירים בתחום המשפט והחברה, זו בקשת חנינה. מדובר על תחום שמוכר מכל העולם, לא רק מישראל ובדרך כלל הוא מעורר סערה רבה בעולם. 

הרעיון של הגשת בקשת חנינה הוא, שכל אחד אשר ביצע עבירה יכול להגיש בקשה שכזו במטרה שיחננו אותו ובכך ישחררו אותו מהכלא. יש מדינות בהן הסמכות היא בידי גורם משפטי, יש מדינות בהם הסמכות היא בידי גורמים ציבוריים, בדרך כלל הסמכות היא בידיי דמות ממלכתית או שלטונית. בישראל, הסמכות היא בידיי נשיא המדינה, והבדיחה היא שזה אחד הדברים הבודדים שהוא משפיע לגביהם. 

הרעיון של בקשת חנינה הוא, שכל אדם שביצע עבירה, זכאי לקבל אפשרות לומר שהוא מצטער עליה, לבקש עליה סליחה, וליהנות מאפשרות לצאת מהכלא לפני סיום מועד המאסר שלו. צריך לומר, ששיקול הדעת לגבי החנינה הוא של נשיא המדינה או הגורם שמחליט עליה. כלומר, עצם זה שבן אדם מבקש חנינה לא אומר שחייבים לקבל אותה, מצד שני, עצם זה שאדם מגיש בקשה והוא עומד בתנאים, אז יהיה מאוד קשה להסביר מדוע הוא לא זכאי לחנינה. 

כיצד מגישים חנינה וכיצד מקבלים אותה

הכלל לגבי חנינה הוא פשוט מאוד, רק האסיר יכול להגיש בקשה לקבלת חנינה, אף אחד מטעמו לא יכול לעשות זאת. כשהוא מגיש את הבקשה עליו להביע חרטה על המעשים שהוא עשה, עליו לדעת כמובן מה הוא עשה, ומה ההשלכות של מעשיו. אסיר שלא מוכן להכיר במעשיו ולקבל עליהם אחריות, גם לא יכול להגיש בקשה, או יותר נכון לומר, הגשת בקשת חנינה מצידו, תידחה על הסף על ידי הנשיא. 

חשוב להדגיש, לכל נשיא יש פרמטרים שונים על פיהם הוא מחליט למי לתת חנינה ולמי לא. כלומר, יש נשיאים שבוחרים שלא לתת חנינה לרוצחים, אנסים, סוחרי סמים, אחרים בוחנים זאת על פי המקרים ועל פי האנשים. בכל מקרה, כל חנינה חייבת להתקבל על ידי הנשיא בלבד ולא על ידי שום גורם אחר.